להתאמת האתר לקורא מסך הפעילו את כפתור "הדגשת ניווט מקלדת והתאמה לקורא מסך" שבסרגל רכיבי נגישות

מגדל אור - עמוד הבית

מתחיל להעזר במקל נחייה

 

"בחודש יולי 2017 התחלתי להתאמן בשימוש במקל נחיה. המורה צילה ציון מקפידה שאעשה את התנועות ממפרק כף היד. ללכת לא מתוח. רפוי. שהמקל יתגלגל על המכשולים, לא יתקע בהם. היד כואבת. צריך המון כוח.

ב-11.7.17 עשינו שיעור ארוך עם הליכה מרובה. יום חם. זה ממש לא קייטנה.  צילה מאיימת שאם לא אתחיל להשתמש במקל ביום יום, היא לא תמשיך ללמד אותי, זה די מפחיד.

ב-13.7 אני הולך למכון מור. עד קרית קריניצי אני הולך ללא מקל. הדרך נטולת מכשולים, ואני די מזהה אותה.  ברחוב מנדס אני נעזר בו. כך גם לאורך רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. כמה קשה ללכת. בדרך אנשים נסוגים ממני. בזווית העין אני מבחין בצד שהם מביטים בי. מה הם חושבים עלי? מרחמים?  אולי חושבים שאני מעמיד פנים. על אי התנועה ברחוב בן גוריון מציעה לי בחורה להעביר את המשך הכביש. אני מלא הערכה לה על הרצון לעזור. אך איני אוהב שאני צריך עזרה או שעוזרים לי.  אני נעזר בשרידי הראיה שלי בדרך, וחושב איך מסתדרים אלו שלא רואים בכלל. פחד אלוהים.

אני מבין את העיוורים שלא יוצאים מהבית או שהולכים תמיד רק עם לווי. כיף להם.  לפעמים מתחשק לי להעלם באמצע הדרך.

יום אחרי זה אני הולך מקניון איילון למכון ספיבק ברחוב רוקח ברמת גן. דרך ארוכה, חם מאד. אני משתדל ללכת מהר. היד מיטלטלת מהקפצות האבנים המשתלבות בדרך. אני משנן לעצמי שצריך להחזיק את המקל ברכות. איך עושים זאת?

האם להתחיל ללכת בעזרת מקל נחיה זה אומר שעוברים שלב בחיים? שלב באבדן עצמאות או שמא רכישת עצמאות?  איך שלא יהיה, זה המצב בו מתחילים להעביר את המתג בראש. זה המתג, שמקשה עלינו להכיר במצבנו ולהתחיל להשתמש בעזרים להתגברות על חוש דפוק.

השינוי הזה במצב המתג בראש, מסמן לנו בעצם שעברנו שלב. האם מוכרחים?  הלוא אני עדיין רואה קצת.  מאבקים כבדים שלעיתים הלב מתחיל לבכות קצת. מתחיל המאבק שלי עם הדרכים בעזרת המקל. מאבק פיזי בגבשושיות בדרך, מאבק עם הכאבים בכף היד, המאבק עם התדמית העצמית.

אולי צילה תוותר לי, אולי אלוהים יוותר לי, אולי אני אוותר ואכנע.

ולעניין התדמית והמתג בראש והחלפת הזהות – לפעמים אני חושב: הרי אלו שהולכים בדרך לידי, וכנראה מרחמים עלי. אני כמעט בטוח שאשיג אותם, למרות גילי המתקדם,  בריצה או בשחיה וכו'. לכן, באיזו זכות הם בכלל מרחמים עלי? האם אני מושפל, או שדווקא יוצא לעצמאות?

ובכלל, עם כל הקשיים הללו, האם בכלל אפשר לסמוך על המקל הזה? מה הסיכוי שלא אשים לב ואכניס עצמי לשטח מסוכן בדרך? ואולי אכנס למצבים מביכים. איני יודע מה יותר גרוע. טוב, בינתיים ביום אני עדיין קצת רואה, אך מה יהיה בפחות תאורה, או כשיהיו יותר צללים על הדרך, או כשלקות הראיה תתקדם ולא אצליח להיעזר מספיק בשרדי הראיה.

ואני שב לחשוב על הפתרון הפשוט של הפסקת השימוש במקל, בהסתגרות בדלת אמותיי. זה אומץ או כניעה?

נניח שיתנו לנו את הבחירה, מה כדאי יותר – להיוולד עוור או לאבד הראיה עם הזמן. כשמאבדים עם הזמן ישנו תהליך של פרידה, של געגוע, כאב בשל האובדן, אך יודעים מהו צבע, איך נראים דברים ובראש יש המון מפות של דרכים ומקומות שזוכרים מהעבר. האם זה בכלל חשוב? האם אפשר להשוות ולמדוד דברים כאלו?"

 

ראובן ברון

חדשות

עצור
דרושים מתנדבים
למגוון תחומים ופעילויות, חפשו התנדבות שמתאימה לכם ולזמן הפנוי שלכם!
שינויים במתחם מגדל אור בקריית חיים
בחודשים הקרובים יתקיימו עבודות בינוי במתחם מגדל אור בקריית חיים. אנו מתנצלים על אי הנעימות ומקווים לסיום מהיר של העבודות.
ניוזלטר - בית
תרומות - בית
התנדבות

אודות מגדל אור

מגדל אור הוא מרכז רב-שירותי העוסק בשיקום תפקודי ותעסוקתי של אנשים עם לקויות ראייה או עיוורון, והוא משמש, בית היתר, כזכיין של המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים. מגדל אור הוקם בשנת 1954 ומשנת 2011 מופעל באמצעות עמותת "יעדים לצפון", מיסודה של קרן רש"י.

עקבו אחרינו גם בפייסבוק עקבו אחרינו גם ב-
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד